בזמן שעשירי ארצנו קונים דירות גג במגדלים במיליוני שקלים (שיהיה להם לבריאות), בזמן שטייקונים עושים "תספורות" על חובות ענק ועוזבים את המקום במכוניות היוקרה שלהם (זה כבר פחות סימפטי), דווקא דבר אחד הפך לסמל של "נהנתנות": בתי הקפה בתל אביב.
כן כן, מסתבר שהסיבה לכל הצרות הכלכליות של מדינת ישראל, היא הטיפוסים הנהנתנים האלה, חסרי האחריות, שבמקום להוציא את כל כספם על מיסים או על עזרה לעניים, הם מוציאים אותו פעם בשבוע (!) על – שימו לב – אספרסו. ובתי קפה זה עוד טוב – מה עם אלה שמוציאים מיליונים (כלומר 37 שקל) על כרטיס לסרט? יש אנשים שאין להם מה לאכול, ואתם קונים כרטיס לסרט.
עכשיו רגע, בואו נעצור שנייה: קוראי הבלוג הוותיקים כבר אמורים לדעת שאני ממש לא חושב שאדם שנמצא בחובות צריך לצאת לבתי קפה ולקולנוע. בזמן שאתם נמצאים עדיין בחובות, אתם צריכים להשקיע את כל המאמצים – ובעיקר את כל הכסף – ביציאה מסודרת מהחובות. הבעיה שלי מתחילה אחר כך – כשגם כשכבר יוצאים מהחובות עדיין לא נשאר כסף פנוי ליציאה למסעדה או לסרט.
אז יש הרבה אנשים (כלומר, טוקבקיסטים רועשים) שהמאבק הזה, למען כסף פנוי בסוף החודש ליציאה לסרט או בית קפה, נראה להם נהנתני, "תל אביבי" ובזוי. איך יכול להיות שבזמן ש"יש אנשים שאין להם כסף ללחם", אני עסוק בזוטות כמו בילויים? לא לא, ישראלי טוב צריך לשבת כל היום עם הפנים ברצפה, עדיף בחושך, ולבכות על המצב. המצב הכלכלי של העניים, המצב הביטחוני, הטילים שעפים. לבכות ולבכות. והכסף, מה איתו? את הכסף והבילויים תשאירו לעשירים.
אז זהו, שצדק חברתי בעיני הוא לא רק דאגה לעניים. צדק חברתי בעיני כולל את האפשרות שלי להשתמש בכסף שאני מרוויח בעבודה לצורך דברים שהם לא רק לחם, חלב, שכר דירה ודלק. אזרח נורמלי במדינה נורמלית, צריך להיות מסוגל לצאת לבית קפה. אדם סביר במדינה סבירה, צריך להישאר בסוף החודש (אם הוא מתנהל נכון כלכלית) עם מספיק כסף עודף ליציאה או שתיים לקולנוע, או לבית הקפה, או לתיאטרון.
וזה ממש לא עניין "תל אביבי". תושבים בשלומי או באשדוד לא אמורים להשתמש בכסף שלהם גם לבילויים של שעות הפנאי? בבאר שבע מותר להשתמש בכסף רק למצרכי יסוד? הישיבה בבית קפה (בתנאי שיש לך איך לממן את זה) אמורה להיות זכות גלובלית.
אז למה צריך מאבק למען זה? כי היום, אצל המון משפחות ממעמד הביניים, זה בלתי אפשרי (בהנחה, כאמור, שאתם רוצים להתנהל כלכלית נכון ובלי חובות). היום, כשאני חי עם תקציב משפחתי מאוד מדויק ומסודר, אני רואה את המספרים – אצלנו יש עדיין כסף פנוי בסוף החודש. אבל אם היינו צריכים להוסיף כרגע למשוואה ילד או שניים – המספרים העודפים בתקציב היו נעלמים מהר מאוד. אז נכון, היינו דואגים לתקצב את החודש כך שלא ניכנס לחובות – אבל זה לא היה משאיר כסף לשום דבר אחר.
ואם השילוב של המשכורות כאן בצירוף יוקר המחיה לא משאיר כסף לשום חיים מעבר לעבודה-מצרכי יסוד-חינוך לילדים-הולכים לישון, אז מה הטעם בכל המדינה המפוארת הזו? מדינה מתוקנת, בעיני, צועדת בין השאר על האספרסו (ואני בכלל מעדיף תה). צועדת על תושבים שנהנים לחיות בה, ולא רק חייבים לחיות בה.
- מסכימים? חושבים אחרת? כתבו על כך כאן בתגובות או בעמוד הפייסבוק שלנו
אהבתי! פוסט נהדר
לרגע קראתי את הפוסט וחשבתי שהוא פוסט יחסית חדש אבל מסתבר שידעת לשקף את המצב שקורה היום בארץ כבר אז בתחילת 2013. כל הכבוד על הכתיבה הנהדרת!