קראתי השבוע פוסט עגום וחשוב של גבי ניצן (כן, הסופר), בשם "חוות החובות", על כך שהוא חי על סף תהום כלכלית, מקדיש שעות רבות מחייו להישרדות פיננסית, ובעיקר – הוציא הרבה אנרגיה עד היום על העמדת פנים והסתרה של מצבו הכלכלי הקשה.
ראשית, נדמה לי שדווקא בזכות המחאה החברתית של השנתיים האחרונות, זה נהיה יותר "בסדר" להודות בפני כולם כשאתה נמצא בבעיות כלכליות. לעניים ממש לא הייתה ברירה בדרך כלל – ראו די בקלות שהם עניים. אבל בקרב אנשי מעמד הביניים, ההסתרה של החובות הייתה קלה יותר, ולפיכך גם מקובלת יותר. רק בשנתיים האחרונות, זה נהיה פחות "מביך" להודות שאתה בחובות, ושאתה נאבק לגמור את החודש.
אלא שבפוסט הזה אני רוצה להתייחס דווקא לצד אחר של אותה "בושה" – הצד שגורם לכם להפסיד ולבזבז כסף שאין לכם, רק בגלל הבושה הזאת.
לפני שהתחלנו את השינוי הכלכלי שלנו, הקפדנו להעמיד פנים ש"הכל בסדר" מבחינה כלכלית, וגם הוצאנו בהתאם. אז מה אם היו לנו חובות שהלכו ותפחו? אם לכולם יש אייפון, גם אנחנו צריכים שיהיה לנו אייפון. אם חברים מזמינים למסעדה, אז הולכים, ומוציאים שם כמה כסף ש"צריך", כי ככה חיים, לא? עם הבור הכלכלי נתמודד אחר כך, בבית. כלומר, לא נתמודד איתו.
כשפצחנו במסע לתשלום החובות ויציאה אמיתית מהבור הכלכלי שהיינו בו, נתקלנו בבעיה – פתאום רוב הכסף צריך ללכת לתשלום חובות, שאר הכסף משמש להוצאות חודשיות בסיסיות, אז איך בדיוק נצליח לשמור על הססטוס החברתי שלנו?
לא הייתה ברירה, נאלצנו ללמוד להתגבר על "הבושה" הזאת. אם אין לנו כסף לצאת למסעדה (וכל עוד יש חובות – אין לכם כסף לצאת למסעדה, בטח שלא כל שבוע), אז לא נצא. או שנצא, כי החברים הזמינו אותנו, אבל נאכל בבית ובמסעדה נזמין משהו קטן. ואז מגיע הפעמון הזה בראש – "יחשבו שאין לי כסף". או עוד יותר גרוע – "יחשבו שאני קמצן!", אוי לאותה בושה. אבל זו בדיוק הבעיה שבגללה נכנסתי לצרה הזאת, לא? פחדתי שיחשבו שאני קמצן, עד שבאמת לא היה לי כסף.
זו לא בושה – זה אומץ
אתם חייבים להשתחרר מהבושה הזאת. אני יודע, היא לא מגיעה מראוותנות בדרך כלל ("אני אראה לכולם כמה יש לי, שיקנאו") – אלא מתוך המבוכה שיידעו שאתם בבעיה כלכלית. אבל זה בדיוק הפוך – זה שאתם מודים בזה, זה שאתם נוקטים צעדים כדי לפתור את הבעיה הכלכלית (ולכן, למשל, לא מוציאים כסף במסעדה) – זו לא בושה, זה אומץ של להקריב כעת כדי שהדברים ישתפרו בהמשך.
אז זה בסדר להזמין חברים אליכם הביתה, במקום לצאת למסעדה. זה בסדר להגיד שאתם לא יכולים להגיע בשבת, כי אין אוטובוסים בשבת והמונית תעלה הרבה כסף. אני מודה, גם אנחנו סיפקנו לפעמים תירוצים יצירתיים, רק כי לא היה נעים להגיד שאנחנו לא רוצים להוציא כסף על מוניות בשבת. לא רוצים? לא יכולים. הכסף הזה נועד לשנות את עתידנו הכלכלי.
זה בסדר, בזמן שאתם עסוקים בלצאת מהחובות, להביא מתנות קטנות ליום הולדת. זה בסדר להתקשר לברך במקום לנסוע למסיבה שמתקיימת מחוץ לעיר. זה בסדר להזמין קרובי משפחה הביתה למפגש צנוע, במקום לארוחת ערב בשבת, כי הארוחה תעלה הרבה.
אני לא תמים – יש אנשים שיחשבו שאתם לא בסדר. יש אנשים שייעלבו (במיוחד, אגב, אם עד היום הקפדתם להסתיר את מצבכם הכלכלי – לכן לא יהיה ברור להם למה פתאום אתם "מתקמצנים" עליהם), ויש אנשים שחושבים שאם הם בחובות ומוציאים כסף בכל זאת – למה שכולם לא יחיו ככה.
אבל אתם צריכים לדאוג קודם כל לעצמכם. כשתגמרו עם החובות, כשתגמרו לבנות בסיס כלכלי מוצק – תוכלו להתחיל להיות נדיבים. עד אז, אתם יכולים להיות נדיבים עם הזמן שלכם, או עם הרגש שלכם, אבל לא עם הכסף שלכם.
והכי חשוב – תפסיקו להתבייש. מי שאין לו כסף, אבל פועל כדי לשנות את זה, ומעז להודות בכך בפה מלא – הוא דווקא אמיץ.
- רוצים עוד? אל תשכחו להצטרף לעמוד הפייסבוק שלנו
פוסט חכם ונכון.
נתת לי חיזוק ועידוד למשהו שכבר התחיל מתבשל בחודשים האחרונים.
תודה.
תודה על התגובה, אני שמח שזה עוזר. החלק הכי חשוב באמת הוא להגיע להחלטה הזו, שעושים את מה שצריך כדי להתחיל להתגבר על החובות, גם אם זה "לא נעים".
[…] מנהלת באדיקות. במובנים מסוימים, המצב מאוד דומה למתואר במאמר המצוין של "השקל" על חסם המבוכה בניסיון לחסוך כסף, (מומלץ). זה יכול להיות […]