מודאגים מהעתיד הכלכלי? צאו להפגין בקלפי!

לפני שנה וחצי, המון ישראלים הבינו פתאום שנמאס להם. נמאס להם מהמחיר של הקוטג' והמחירים בסופר באופן כללי, נמאס להם מהמחירים של הדירות לקניה ומהמחירים הגואים של השכירות, נמאס להם מהמשכורות שלא משתנות בזמן שהכל מסביב כן משתנה.

ובעיקר, נמאס להמון ישראלים מההרגשה שאף אחד לא סופר אותם. אז למשך קיץ אחד, היה פה בלגן. המונים יצאו לרחובות, הפייסבוק רעש וגעש, ובעיקר – לתקופה קצרה, הרגשנו שזה עושה איזה שינוי. לפחות בחברות הפרטיות.

כי פתאום תנובה הורידו (בקצת) את המחיר של הקוטג', וחששו להעלות מחירים אחרים. פתאום הסופרים התחרו ביניהם על מבצעים, ועל מי ייראה כסופר שדואג יותר לצרכנים ולא לספקים. לפחות למראית עין, בעלי הההון ששולטים במקומות שבהם אנחנו קונים חששו מהתגובה הציבורית, והחלו לדאוג קצת יותר גם לצרכנים, ולא רק לשורת הרווח.

אבל היה דבר אחד שנורא פחדו ממנו בימי המחאה החברתית – שייכות פוליטית. היה לכולם נורא חשוב לשמור על "הקונצנזוס". להפגין נגד תנובה, אבל לא להפגין נגד ביבי חלילה, כי ההרגשה הייתה שאם המחאה תתפוס צדדים פוליטיים, היא תרחיק הרבה מהמפגינים. הרבה יותר קל לאחד את העם בהפגנה נגד קוטג', מאשר בהפגנה נגד ראש ממשלה ששייך למפלגה ספציפית, עם כל ההשלכות שנדבקות לכך במדינה הכל כך כן פוליטית שלנו.

ובממשלה הבינו את זה יפה. הבינו שם שהההפגנות הן נגד הקוטג', אז הפרה היא זו שצריכה לדאוג. או יותר נכון, הבעלים של הפרה. והבעלים של הסופר. ובעלי הדירות. וכל מי שהוא לא נציג "פוליטי". ואם בממשלה לא צריכים לדאוג – אז אפשר להמשיך כרגיל.

אז נכון, לתקופה קצרה עשו קצת בכאילו. ועדת טרכטנברג ועוד כל מיני שמות מפוצצים. אבל מה יצא לנו בפועל מהמחאה הזו? לא הרבה. מהר מאוד חזרו בממשלה הנוכחית למסלול הרגיל, מהר מאוד חזרו אל הקיצוצים הרגילים. ואם בממשלה אפשר לחזור אחורה – גם בתנובה אפשר. וגם ביוניליבר, וגם בשופרסל וגם במגה. וכולם התחילו לאט לאט להעלות מחירים ולחזור אחורה, מתוך המחשבה שאף אחד כבר לא יפגין נגדם.

התייאשתם מהמחאה? יש עדיין מה לעשות

ואכן, בקיץ האחרון המחאה הייתה מזערית לעומת הקיץ שעבר. למה? לדעתי – כי התייאשנו. אחרי שהיו הפגנות כל כך גדולות ויפות, ראינו שהן לא הזיזו כלום, לא באמת, לא איפה שצריך. אז בשביל מה לצאת לרחוב בחום (שלא לדבר על בקור), אם ההפגנה לא משפיעה על כלום? אם בממשלה מסתכלים עלינו בזלזול ולא מתייחסים? אם להפגנות אין תוצאות, עדיף כבר להשקיע את הזמן בצפייה בטלוויזיה.

אבל השבוע הכל יכול להשתנות. השבוע, יש הפגנה אחת שתמיד יש לה תוצאות – ההפגנה בקלפי.

אם אתם כועסים על המחירים בסופר. אם אתם כועסים על המע"מ שעלה, ויש סיכוי מצוין שיעלה שוב בקרוב. אם אתם מודאגים מהדרך שבה עומדים לכסות את הגרעון בתקציב (כלומר: על חשבון המשכורת הקטנה-ממילא שלכם). אם אתם רוצים שיקשיבו לדאגה שלכם ולמחאה שלכם, יש השבוע מקום אחד ויחיד שבו זה יקרה: הקלפי.

אם אתם מרוצים מההתנהלות הכלכלית של המדינה עד כה, אין לי שום טענה אליכם. צאו להצביע לאותו דבר, ותמשיכו לקבל את מה שהיה. זו זכותכם. אבל אם אתם חוששים מהעתיד הכלכלי של המדינה, אם אתם רוצים להעיר גם את המנהיגים, שהתעלמו מההפגנה שלכם ברחובות – אתם חייבים להפוך את ההפגנה שלכם להפגנה פוליטית, ולבחור אנשים אחרים מאלה שהובילו אותנו עד עכשיו.

אני אפילו לא אנסה להגיד מי, כי למרבה השמחה (היחסית), יש היום מגוון אפשרויות – עם דעות כלכליות וחברתיות שונות. כל אחד יכול לבחור מה שקרוב יותר לליבו, ואת האנשים שהוא סומך עליהם יותר. אבל החלק החשוב, לטעמי, הוא לא לבחור שוב במה שכבר היה, לא לבחור שוב בראש ממשלה שכבר הדגים שלא ממש אכפת לו מהמחאה. ואפילו אם אתם רוצים שהוא יהיה בסוף ראש ממשלה – לפחות אפשר לדאוג שהמפלגות סביבו ינסו למשוך לכיוונים אחרים מאלו שהכרנו עד היום.

אז כן, זה פוליטי. ולכאורה בלוג על כלכלה, צרכנות וחובות לא צריך להתעסק בפוליטיקה. אבל זה בדיוק העניין – אם אתם רוצים צדק חברתי, הגיע הזמן לדרוש אותו מהפוליטיקאים שלכם – בקלפי.

• מסכימים? חושבים אחרת? כתבו בתגובות ובעמוד הפייסבוק שלנו