חברות יקרות, הגיע הזמן להיפטר ממכשיר הפקס

בשנות ה-90, בזק יצאה עם קמפיין גדול של "זה כן לטלפון". עד אז, כזכור בחנויות ובעסקים רבים לא הסכימו לתת מחירים או להציע שירותים מסויימים בטלפון, והכריחו אותנו בכל מקרה להגיע אל החנות הפיזית. בבזק רצו שנדבר יותר בטלפון, אז יצאו בקמפיין שנועד לשכנע אותנו (ואת העסקים) שכן אפשר לברר דברים ולעשות עסקאות בטלפון.

עם השנים, קיבלנו את מכשיר הפקס, שקידם עוד קצת את העניין הזה. פתאום אפשר היה לשלוח גם מסמכים חתומים, והגיהנום הביורוקרטי הפך לקצת יותר נסבל. כבר לא היינו חייבים תמיד ללכת לסניף המחניק של מס הכנסה, או ביטוח לאומי, או בזק – לפעמים אפשר היה לשלוח גם פקס עם בקשה חתומה כזו או אחרת.

אלא שהפקס, שפעם היה סמל מתקדם לנוחות וחיסכון בזמן, הפך בישראל לסמל של ארגונים שתקועים במקום, כמעט בימי הביניים. שמעתם אולי על אימייל? (והרי גם האימייל כבר מתחיל להרגיש מיושן).

למה יש עדיין חברות שמתעקשות לקבל מאיתנו פקסים? כל כמה זמן יוצא לי לדבר עם חברה כזו או אחרת, ממשלתית או פרטית, שמסרבת לקבל כל דבר שהוא לא פקס. ("לא, אין אצלנו אימייל, אפשר לשלוח רק פקס"). למה, למען השם? יכול להיות שלפקיד שמדבר איתי עכשיו בטלפון באמת אין כתובת אימייל? (לא פרטית – של העבודה).

ואם לא רוצים שכל פקיד יקבל אימיילים באופן אישי, אי אפשר לסדר כתובת כללית שמתחלקת בין כולם? למה אני צריך למצוא מכשיר פקס (או חס וחלילה ללכת לשלוח בדואר ולשלם 4 שקלים), להדפיס את המסמך, לשלוח אותו, לקוות שיגיע, להתקשר לוודא אם קיבלו… למה כל הבלגאן הזה? אני אפילו לא מדבר על טופס אוטומטי "משוכלל" באתר החברה שבו אפשר יהיה למלא את הפרטים אפילו בלי לשלוח כלום. אבל לכל הפחות אימייל! הטכנולוגיה הזאת קיימת כבר שנים!

הגדילו לעשות פעם בחברת ישראכרט, כשביקשתי בעבר לעשות איזה שינוי בכרטיס האשראי. ביקשו ממני כמובן לשלוח פקס. רק בפקס אפשר. אלא שעם פקס, תמיד יש את החשש שהוא לא יגיע, כי פקסים הם מכשירים לא אמינים במיוחד ("נגמר הדיו, המזכירה תחליף מחר"). אז ביקשו שאחרי שאני שולח את הפקס – אמתין 24 שעות. כן כן, כי לוקח לפקס 24 שעות להגיע, בכל זאת, מדובר על חברה בעיר אחרת.

אחרי 24 שעות, נתבקשתי להתקשר – כדי לוודא שהפקס הגיע. אני צריך להתקשר אליהם כדי לוודא שהוא הגיע. (אבל רק אחרי 24 שעות, כן?). התקשרתי. הפקס לא הגיע. תשלח שוב. ומה אז? נא להמתין 24 שעות ולהתקשר לשאול אם הפקס השני הגיע. בסוף הוא הגיע. ואז נתבקשתי לחכות שבוע כדי שיטפלו בו. תודה ושלום.

כמובן שגם בחברות הסלולריות, אות ומופת למציאת דרכים מקוריות לסרבול הלקוחות, ביקשו תמיד שאשלח פקסים. במיוחד הם אוהבים פקסים כשמבקשים לנתק את הקו – כי אז ברור שהפקס לא מגיע, וכשאתה מתקשר אחרי שבוע לשאול למה לא ניתקו אותך, אף אחד לא מבין על מה אתה מדבר – הרי הפקס לא הגיע. "אין תיעוד".

אז אנא מכן, חברות ישראליות – זה הזמן להשליך את מכשיר הפקס מהחלון. אם ממש רוצים, אפשר להשאיר אותו, לטובת מעט האנשים פה ושם שלא יודעים להשתמש באימייל. אבל לטובת רוב הציבור – הגיע הזמן להתקדם למאה ה-21. או יותר נכון, למאה ה-20.