התורים הבלתי נסבלים והעצבים בסופר הפכו ל"גזירה משמיים" שאנחנו מקבלים כמשהו בלתי נמנע. אז מסתבר שאפשר גם אחרת – אבל בסופר פשוט לא רוצים
בשנים האחרונות התרגלנו בארץ, ברוב הסופרמרקטים הגדולים, לחוויה איומה בקופות. כבר כתבתי בעבר על המכות של התור הסופר, וכשהחגים מתקרבים, הכל הופך להרבה יותר גרוע – ואנחנו מקבלים את הבלגאן, העצבים וההמתנה האינסופית בקופות כגזירה משמיים.
חוץ מזה, הרגילו אותנו גם למשוואה שאם אנחנו רוצים מחירים זולים, אנחנו צריכים להתפשר על השירות. אז מה אנחנו מקבלים בסוף? גם מחירים יקרים, וגם שירות נורא ואיום עם תורים ארוכים ומבולגנים.
מכיוון שבחודש שעבר ביקרתי בלונדון, וכמובן הקפדתי ללכת מספר פעמים לסופרים – ראיתי מקרוב שאפשר גם אחרת. הפלא ופלא – גם מחירים זולים, וגם שירות נוח ויעיל, במיוחד בקופות. ולא, זה לא רק בגלל שהאנגלים כאלה שקטים ומנומסים (זה עוזר כמובן) – זה קודם כל בגלל הסידור ההגיוני של הקופות והתורים, והאכפתיות של מנהלי הסופר, שמבינים ששירות הוא חלק מהתחרות, ולא רק המחירים (למרות שגם בתחום המחירים התחרות שם לא שוקטת על השמרים).
ובארץ? קדחת. כל מי שביקר בסופר לקראת פסח, יודע על מה אני מדבר. (וגם סתם ביום חול. אבל לפני החגים – גוג ומגוג).
בכל סופר ממוצע בלונדון (ואפילו לא הגעתי אל חנויות הענק, רק אל סניפים בינוניים וקטנים), הקופות הורכבו משילוב של כמה קופאיות "רגילות", והרבה קופות אוטומטיות (ולפעמים – רק קופות אוטומטיות). לא 4 קופות אוטומטיות, כמו ששופרסל עשו טובה ושמו בישראל בכמה סניפים (ואז גם הוציאו), אלא 9-10 קופות בחנות בינונית אחת.
והכי חשוב – החלק הקסום באמת – תור אחד ויחיד שמווסת את האנשים לכל הקופות ביחד. כלומר, עשרה אנשים עומדים בתור אחד – והראשון פונה אל הקופה האוטומטית הראשונה שהתפנתה. עוד קופה התפנתה? הבא בתור אחריו בתור האחד ניגש אליה. וכך התור מתקדם הרבה יותר מהר, והרבה יותר מסודר. ואם קופה אוטומטית אחת הפסיקה לפעול, נניח, האיש לא צריך לעבור "לתור אחר", הוא ממילא בתור האחד הקיים, ורק צריך לגשת אל הקופה שכן עובדת.
בישראל, כמובן, לא שמעו על הרעיון המהפכני הזה של תור אחד. גם אם יש 10 קופות פתוחות בו זמנית בסופר (אשרי המאמין), לכל אחת מהן יש תור נפרד, והלקוח האומלל צריך לעשות הימורים וניחושים לאיזו מהן עדיף לו לגשת. כמובן, שעד שהוא נגרר עם העגלה שלו אל הקצה השני של הסופר, אל התור שנראה לו יותר קצר – הקופאית תודיע לו בחגיגיות שהיא סוגרת בדיוק. ובינתיים, אחרים כבר תפסו את התורים ה"קצרים" האחרים, וצריך להתחיל לחפש מחדש.
ולפעמים זה אפילו יותר נורא. השבוע, למשל, עמדתי 15 דקות בתור בקופה – ואז הסתבר שהלקוחה שלפני עושה משלוח. מה הבעיה עם זה? ובכן, לסופר נגמרו ארגזי המשלוח. בעיה. לכן התור לא יכול להתקדם, עד שרכב המשלוחים לא יחזור אל הסופר (!) ויביא איתו עוד ארגזים. אחרי עוד 5 דקות של המתנה הבנתי – אני עומד שם לשווא. שום דבר לא יזוז. אני מחכה בתור שמחכה לרכב משלוחים שיחזור מתישהו. ולאף אחד בסופר לא אכפת.
אז נאלצתי כמובן לעבור לתור אחר, ולהתחיל את כל ההמתנה שלי מחדש. כיף, לא? אז גם זה היה נמנע, כמובן, עם תור אחד מרוכז לכל הקופות כולן.
"אבל אי אפשר למכור בזול ולשמור על רמת שירות גבוהה". אירופה דווקא מוכיחה שאפשר. גם ארצות הברית מוכיחה שאפשר. השורה התחתונה היא אחת: האם לבעלי הסופר אכפת? והתשובה היא: לא.
אז כן, למחירים זולים תמיד תהיה השפעה מסוימת. פחות עובדים, אורות פחות צבעוניים. אבל יש אלמנטים שאמורים להיות חלק בלתי נפרד מהקניה. מה אם מחר בעלי הסופר יגידו לכם שאם אתם רוצים לקנות במחירים זולים, תאלצו להוריד בעצמכם את המוצרים מתוך המשאית שממתינה מחוץ לסופר, ולא מהמדפים? זה בוודאי יחסוך הרבה לסופר. לא יצטרכו כל כך הרבה מדפים, לא יצטרכו סדרנים.
אבל משום מה לא אומרים לכם לפרוק את המוצרים מהמשאית. וגם לא אומרים לכם לחתוך את הנקניק במעדנייה בעצמכם, למרות שזה היה חוסך עובד. ולא אומרים לכם להביא מיימיות מהבית ולמלא בהן קולה במקום לקנות בבקבוקים, למרות שזה היה חוסך מקום ומשקל (לסופר).
אבל תור בלתי נסבל בקופה? זה בסדר. לזה התרגלנו. ואנחנו מגיעים לקנות בכל מקרה, ולא דורשים אחרת, ולא יודעים שאפשר גם אחרת. אז בסופר מצפצפים עלינו. כי הם יכולים.
אור, הפסקה השביעית שלך לכאורה באה להנגיד את המתואר בשישית, אבל הן עוסקות בשני מקרים שונים.
בלונדון, כמו בישראל, יש תור לכל קופה מאויישת. במקרים מסויימים, נגיד בקופות אקספרס שצמודות זו לזו, יש באמת תור אחד, כי המקום לא מאפשר שני תורים. גם חנויות בגדים מרובות קופות (כשפריימארק כמובן בראש, כדוגמה בולטת) מאפשרות רק תור אחד.
הקופות האוטומטיות בסופר אכן חולקות כולן את אותו תור ברוב המקומות. זה לא המצב בישראל?
ככלל, נראה שהחוק הוא שאם אתה מגיע עם עגלה עמוסה, אתה נתון לחסדיו של מרפי. לא יודע לגבי שאר העולם, אבל זה חוק טבע בלונדון ממש כמו בישראל.
אין לי כמובן ניסיון רב עם לונדון – אבל היינו שם בכמה חנויות שבהן גם התור לקופות הרגילות היה מאוחד. לגבי הקופות האוטומטיות בארץ – הבעיה העיקרית היא שאין הרבה כאלה, ואיפה שיש אז כן, התור הוא "סוג" של מאוחד, אבל הוא לא ממש תור – הוא ערימת אנשים שעומדים ולא מבינים איפה התור מתחיל ואיפה הוא נגמר, כי אין באמת מקום מוסדר לעמוד בו.
קודם כל, לקטר זה טוב אבל לא יוצא מזה כלום.לדעתי צריך לשלוח להנהלות של הסופרים (שופרסל,מגה וכו'..) את הפוסט הזה או/גם לעשות עצומה ולהודיע שנתחיל לקנות בשוק או במינימרקטים.
ולא רק לאיים – גם לעשות.
אבל מה לעשות שאנחנו עם עצלן שמעדיף לשלם כמה אגורות יותר כי זה קרוב לבית?
ולא רק שמשלמים יותר – יש גם את הבלגן שמסביב.
אתה ממש צודק,מנסיון אישי כואב,שלא רק שהתורים הרגילים ארוכים – אלא גם התורים לקופות של עד 10 מוצרים,ארוכים כמו הגלות.
דבר שני שרציתי להגיד זה המרחק המאד קצר בין הקופות לבין המדפים.
כך יוצא שאם באתי בעוונותי ביום שישי כי היה חסר לי קמח או אפיון או ביצה (סתם דוגמא…) אין לי אפשרות להכנס למעברים כי הם סתומים ע"י אנשים שמחכים בתור ואני נאלצת לעבור מאחורה וגם שם הכל מפוצץ כי שם ממוקם הדוכן לשקילה (גבינות בשרים נקניקים חמוצים וכו').יוצא מכל הסיפור הזה שזה מאד לא נעים לקנות בסופרים.אולי באמת עדיף לעבור למקום שטיפה יותר יקר (אם בכלל) ולא לעבור את הסבל הזה.
מקווה מאד של"מלחמת הצרכנים" יהיה גם פתרון.
חג שמח לכולם !
נכון שצריך לנסות להשמיע קול ולגרום לסופרים להשתפר. אבל האמת? די התייאשתי מהם.
אור, אני אצטרף לעידן. אני בזמנו הסתובבתי חודש בבריטניה, הייתי בסופרים בכל אירופה ובמלא מקומות בארה"ב, וגרתי בקנדה שנתיים. הקטע של התור המאוחד הוא יוצא דופן, ואופייני יותר למרכזי ערים, איפה שרוב הקניות הן קטנות.
מה שאותי מטריד אצלנו זה דווקא זה שהקופאיות עובדות מאוד לאט. ברוב המקומות האחרים שהייתי בהם מהירות העבודה בקופה הייתה הרבה יותר מהירה. לא עוזר גם כל הקטע של המצבעים בקופות.
גם העניין של הקופאיות שעובדות לאט קשור בחלקו לכסף, כמובן – כי לפעמים זה בגלל מחשבים איטיים במיוחד בקופות, או מערכות הפעלה שלא עודכנו בערך מאז ימי ה-DOS.
העניין של הקופאיות שעובדות לאט קשור גם למידת הסמכות שנותנים לקופאיות. ברוב המקרים שהתור לא מתקדם זה בגלל שהקופאית מחכה שמישהו מהקופה הראשית יתייחס אליה ויבוא עם הכרטיס המיוחד שמאפשר ביטול פריט (בגלל שלמישהו הסתבר שהוא לא הבין נכון את המבצע או בגלל שהקופאית העבירה מוצרים של הבא בתור). למה צריך הרשאה מיוחדת לביטול פריט? אם הקופאית היתה רוצה לגנוב מהסופר היא היתה עושה את זה ע"י העברת פריטים וביטול שלהם?
אני לא שמתי לב להבדלים גדולים בסמכויות בין פה לקנדה. אני חושב שגם שם היה צריך אישור מהקופה הראשית לבטל פריט. הם פשוט זזו מהר יותר (שזה היה הדבר היחיד שבו הקנדים היו מהירים). אני חושב שפה פשוט הן זזות לאט. לא יודע למה.
נ.ב. זהר מסד – זה שם שלא שמעתי הרבה זמן.
ההבדל, לדעתי ולטעמי, הוא רק בגישה. רוב הנסיון שלי עם סופרמרקטים אחרים הוא מבוואריה, אבל מזכרוני גם בשוויץ ובהולנד המצב דומה.
הגישה בארץ, כך נראה, טוענת שלקוח שתקוע בקופה יקנה עוד מוצר מיותר. בסופרים בהם עברתי בגרמניה (וחברה עבדה באחד מהם בתור קופאית) הגישה היתה להעיף את הלקוח מהחנות כמה שיותר מהר ובסבר פנים יפות.
– רוב הקופות ריקות כל הזמן אבל ברגע שנוצר תור הקופאי/ת מזהה ונפתחת עוד קופה.
– כמו שאמרו מעלי – לקופאים וקפואיות בארץ אין סמכות בכלל וכל דבר צריך קריאה למנהלת החנות. איזו
הרגשה נוראית לעבוד ככה. ומיותרת משום שאף אחד לא באמת בודק למה ביקשו את הכרטיס הזה.
– ברוב המקומות שהייתי בהם מעבר לזה שהקניות עצמן קטנות יותר, ואנשים קונים יותר פעמים בשבוע (גם במקום לזרוק אחר כך הרבה), משטח המוצרים בקופה (הסרט הנע הזה) גדול יותר ולכן לא מבזבזים עוד זמן בקופה על סידור המוצרים.
– הלקוחות (כן, גם אנחנו בבעיה) מתכוננים לקופה ומשלמים הרבה יותר מהר.
– הקופאית לא מוכרת לך מיליון מוצרים בעצמה
– לא בכל החברות אבל בחלקן בוודאי, מוכרים מתגומלים לפי כמות הלקוחות שהם מעבירים בשעה.
– גם לא נתקלתי הרבה בשיטה שבה יש קופאי ויש מסדרת מוצרים. כשצריך עוד קופה הקופאית מתיישבת, פותחת קופה ונותנת שירות וכשזה נגמר היא הולכת לסדר מוצרים אם צריך (זה בהקשר של הלחסוך – הסופר בארץ תמיד נראה לי כמו מתכון לאובדן כלכלי א זלא פלא שצריך לגזול)
גישה ורצון.
ניתוח מצוין. אין ספק שבסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר ביחס של הסופר – ובסדר העדיפויות שלו…